כשרק פגשתי ביוגה הרגשתי שהגעתי הביתה
שהלב שכל כך כאב והרגיש רחוק והתגעגע בלי לדעת למה,
שב חזרה למקומו
מצא מרחב שקט
יכל סוף סוף קצת לנוח
ולפעום בקצב שלו
הרגשתי שמצאתי
שהרבה שאלות שנשאתי בתוכי נענו
שהיו תשובות ברורות
והייתה הבנה
ואז התאפשרה גם הרפיה עמוקה
אך עם השנים ככל שהלכה והעמיקה הדרך
ומשהו בתוכי השתנה
ושוב השתנה
ונפתח
והתהפך
והתגלגל
והתחזק
והתגמש
התשובות איבדו את כוחן עלי
ונותרתי עם עניים פקוחות והרבה הרבה שאלות פתוחות
היוגה היא מסורת של שאלות
בכל יום מחדש
בכל רגע מחדש
בכל נשימה, בכל צעד, מבט ומפגש
אין "אני" שיודעת
(אך לעיתים רבות יש אני שמאוד הייתה רוצה לדעת)
פעם זה היה מאוד מבהיל ומטלטל עבורי,
שאין אמת אחת
שאין טוב או רע אבסולוטי
כמו חיים על אדמה לא יציבה
אך עם השנים היוגה לימדה אותי לנוח בתוך עצמי,
גם בלב הסערה,
כשהכל נראה על פניו כאוטי וחסר הגיון או סדר,
לטפח יציבות פנימית אמיתית,
לראות מעבר למה שנתפס כנפרד ומנוגד,
לנשום ולהמתין
ולחיות בשאלה,
ככה, פתוחה.
